התרגיל שלא היה (כמעט)

איך בינה מלאכותית אחת המציאה מושג, בינה מלאכותית שנייה פיברקה לו סילבוס, מרצה וציטוט רשמי, ומה קרה כשביקשנו, בנימוס, לינק.

הכל התחיל בחיפוש תמים. נתקלנו בטקסט של מנוע חיפוש מבוסס בינה מלאכותית שהסביר, בביטחון מלא ובגוף שני, איך לבצע "תרגיל סימולקרה": ליצור פרופיל פיקטיבי, לנתח מדיה, לצאת למשימת תצפית במרכז קניות. נשמע כמו מטלה אמיתית מקורס אמיתי. רצינו לדעת מאיפה זה, אז עשינו את הדבר הסביר: שאלנו בינה מלאכותית אחרת, את ג'מיני של גוגל, מה מקור המושג.

רגע לפני שנספר מה קרה, מילה אחת למי שהגיע בלי רקע. סימולקרה, במשפט: העתק שאין לו מקור. לא זיוף של משהו אמיתי, אלא דימוי שמתפקד בלי שום דבר מאחוריו, כמו טעם התות בסוכריה, שלא דומה לשום תות שגדל אי פעם, ובכל זאת הוא "התות" של כולנו. את המושג הפך למפורסם הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר בספרו "סימולקרות וסימולציה" (Simulacres et Simulation, 1981), שם תיאר גם את ארבעת השלבים שבהם דימוי מתנתק מהמציאות. זכרו את ארבעת השלבים האלה. הם תכף יקרו לנו בשידור חי.

כי מה שהתפתח מהשאלה התמימה ההיא היה שיעור חי, מתועד ומטריד בדיוק בנושא שהמושג הזה מתאר. שחזרנו את השיחה צעד אחר צעד, ומיפינו כל שלב בה על ארבעת שלבי הדימוי של בודריאר. לחצו והתקדמו בקצב שלכם:

אז מה באמת מצאנו, כשבדקנו לבד

אחרי שהשיחה קרסה לתוך עצמה, עשינו את מה שאף אחד מהמודלים לא יכול היה: בדיקה עצמאית. שני חיפושים על הצירוף המדויק "תרגיל סימולקרה" ברשת הכתובה העלו אפס תוצאות. בדקנו סילבוסים אמיתיים של בתי ספר לקולנוע: יש שם תרגילים אמיתיים עם שמות אמיתיים, תרגיל במבע קולנועי, תרגילי בימוי, סדנת וידאו ארט. "תרגיל סימולקרה" לא ביניהם, ו"פרופ' תמי אמיץ", המרצה שג'מיני ציטט בביטחון, איננה מופיעה באף סגל.

ואז הגיעה ההפתעה שהופכת את הסיפור מעניין באמת: הצירוף כן קיים. לא בסילבוסים ולא במסמכים, אלא ביוטיוב, ככותרת שסטודנטים לקולנוע נותנים בעצמם לתרגילים שלהם, לפחות משנת 2020. כלומר יש פרקטיקה אמיתית עם שם עממי אמיתי, שחי מתחת לרדאר של הרשת הכתובה, וה-AI, שקלט כנראה את הכותרות האלה, פיברק להן היסטוריה רשמית שלמה: משרד חינוך, דפי הנחיה, שושלת פדגוגית. רפרנט דק ואמיתי, תעודת לידה מזויפת.

שלושה דברים שלוקחים מכאן

אחד: ההזיה המשוכנעת ביותר בנויה מלבנים אמיתיות. ג'מיני לא המציא יש מאין. גי דבור אמיתי, אורסון וולס אמיתי, בצלאל קיימת, ואפילו הפרקטיקה, ליצור מוקומנטרי או פרופיל פיקטיבי כתרגיל, קיימת תחת שמות אחרים. השקר היחיד היה הדבק: הטענה שכל אלה מתחברים למסורת מתועדת אחת. ככה בדיוק נראית הזיה של מודל שפה, וזו הסיבה שהיא עוברת מתחת לרדאר.

שניים: כשלוחצים על מקור מפוברק, הוא לא נסוג, הוא משתכלל. שימו לב למדרגות בשחזור: קודם "מתודה מוכרת", אחר כך גנאלוגיה, אחר כך סילבוס מלא עם ציטוט, ולבסוף שם של מרצה. כל בקשת אימות שלנו ייצרה שכבת פירוט חדשה, מדויקת יותר ובדויה יותר. תעודת הזהות של הזיוף נבנתה לנגד עינינו, בזמן אמת.

שלושה: השאלה ששברה את הלולאה הייתה הפשוטה מכולן. לא טיעון פילוסופי ולא בדיקה טכנית, אלא: "יכול לצרף לינק לאימות?". חמש מילים. זו החדשה הטובה של הסיפור: כלי ההגנה הבסיסי עדיין עובד, פשוט צריך לזכור להשתמש בו, כולל, ואולי בעיקר, מול תשובות שנשמעות מושלם.